פסק-דין בתיק ע"א 001438/05

1.         עתירה כנגד ועדת השחרורים (להלן: הועדה) אשר דחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם ממאסרו בשתי החלטות מיום 12.10.04 ומיום 30.1.05.

2.   העותר מרצה עונש מאסר בן 20 שנים מיום 28.9.89, שנגזר עליו על ידי בית המשפט הצבאי בג'נין ביום 6.12.90 בגין עבירות של חברות בפת"ח, ידוי אבנים, מתן סיוע למבוקשים, והשתתפות בהנחת מטען חבלה בחיפה- אשר למרבה המזל הסב נזק לרכוש בלבד.

העותר טען בפני הועדה ובפני בית המשפט, כי עוד בטרם מעצרו חל שינוי מהותי בהשקפותיו, וכי מאז ביצוע המעשים בהם הורשע הוא שינה דרכיו, והחל לתמוך באופן פעיל בערכי השלום והדו קיום. במסגרת זו עודד אסירים אחרים לאמץ את דרכו המדינית, למד תואר ראשון בהתכתבות במדעי המדינה ויחסים בין לאומיים ואף הושיט יד לאנשי ציבור ישראלים, ביניהם יו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג, ח"כ זהבה גלאון ושר החינוך דאז, יוסי שריד.

עוד הפנה למשך הזמן שחלף מאז שביצע את המעשים בהיותו בן 18 ועד שנשפט, ומאז ועד היום, כשהוא אדם מיושב בדעתו בן 38 שהשלים 15 שנות מאסר.

על אף האמור לעיל, החליטה ועדת השחרורים בהחלטתה מיום 12.10.04 לדחות את בקשתו של העותר. הנימוקים העיקריים אשר עמדו בבסיס ההחלטה התייחסו למסוכנותו של העותר שהוסקה מחומרת העבירות שביצע העותר, ומהאקלים הבטחוני הקיים. כן התייחסה הועדה לעובדה כי העותר לא הציג כל ראיה לתמיכתו הנטענת בתהליך השלום ובדו הקיום לאחר פריצתה של "אינתיפאדת אלאקצה", בעוד שמהחומר החסוי שהוצג בפני הועדה עולה כי העותר עודנו שומר על זיקה לארגון טרור ומכאן שהמסוכנות לבטחון הציבור עומדת בעינה.

בהחלטתה שגתה הועדה משייחסה לעותר עבירה של נסיון לרצח, עבירה בה לא הורשע. משכך, על פי החלטת בית משפט זה, הוחזר הדיון בעניינו של העותר לועדה.

בהחלטה מיום 31.1.05 חזרה ואישרה הועדה את החלטתה הקודמת.

העותר טוען כי נפלה טעות בהחלטה בוועדת השחרורים. הוועדה לא נתנה משקל הולם לנסיבות הקונקרטיות שבכללן גילו הצעיר העובדה כי בפועל לא נפגע איש מן המעשה, השנים הרבות שחלפו מאז המעשה, התנהגותו הטובה והשינוי המשמעותי בהשקפת עולמו מאז ביצוע העבירה.

הוא מדגיש כי הוא מתנגד לכל שימוש באלימות להשגת מטרות פוליטיות.

המשיב מבקש להשאיר את החלטת הועדה על כנה. לטענתו, העבירה בה הורשע העותר מלמדת על מסוכנותו.

זאת ועוד - המידע  המודיעיני הן של שירות הבטחון הכללי והן של שירות בתי הסוהר מצביע על כך שהעותר לא זנח את דרכו וכי עדיין קיים פוטנציאל מסוכנות.

המידע המודיעיני החסוי, שהוצג לוועדת השחרורים הוצג גם לנו, במעמד צד אחד, בהתאם להוראות הדין.

  3.        דיון:

סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) קובע כי:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים לבקשתו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

 באי כח הצדדים נחלקו בשאלת חשיבותו החוקתית של השחרור המוקדם. אף אם נצא מתוך ההנחה כי לעותר עומדת זכות לשחרור מוקדם בהתקיימם של תנאים מסויימים, נימוקיה של הועדה הניחו דעתנו, ואיננו מוצאים עילה להתערב בהחלטתה.

הנימוק העיקרי העומד בבסיס החלטתה של הועדה הינו  הסיכון הפוטנציאלי שנשקף מן העותר גם בשלב זה, אשר מוסק - בין היתר - מחומרתה של העבירה.

אין כל ספק, כי טעם זה מעוגן מפורשות בהוראות החוק המגדירות את סמכותה של ועדת השחרורים בזו הלשון:

  " 9. שיקולי הועדה [תיקון: תשס"ד]